כמדיום מרכזי בתרבות אבני הנוי הסינית, לאבני טאיהו יש מורשת תרבותית ארוכה ועמוקה. ניתן לאתר את מקורותיהם ההיסטוריים לשושלת שיה; ואכן, הם כבר היו ידועים לפני למעלה מאלף שנים בתקופת שושלת טאנג ושימשו כאבני הגינון העיקריות לגנים האימפריאליים לאורך הדורות. מהספרות המעודנת ועד הקיסרים והאצולה, כולם חשו חיבה מיוחדת לאבנים אלה, ובכך טיפחו מסורת ייחודית של הערכת אבנים.
ב*Record of Taihu Stones* שלו (*Taihu Shi Ji*), באי ג'ואי ניסח קריטריונים מרכזיים להערכת אבנים-כולל "כיעור", צורה, מרקם ותנופה-ותאר את אבני Taihu כ"נופים מעובים", וסיפק הדרכה חיונית לדורות הבאים של מביני אבן. בתקופת שושלת סונג, האופנה להערכת אבנים הגיעה לשיאים גדולים עוד יותר; הקליגרף והצייר הנודע מי פו הרחיק לכת והשתחווה לאבן כ"אחיו הבכור", תוך שהוא גם ניסח את הקריטריונים האסתטיים של "רזון, קמטים, פתיחות ושקיפות"- שנותרו כסטנדרט להערכת אבני גן עד היום. הקיסר הויזונג מסונג (ג'או ג'י) עסק באוסף הגדול -של אבני טאיהו, והעביר אותם לבירה, ביאנג'ינג, כדי לבנות סלעים מלאכותיים; הוא אפילו העניק את התואר האציל "מרקיז פנגו" על אבן טאיהו ענקית, והמחיש בבירור את האובססיה העמוקה שלו עם פלאי הטבע הללו.
לאורך ההיסטוריה שררה מגמה תרבותית בקרב ספרותיים וחוקרים-של שתילה, התפעלות, איסוף והלחנת שירה על אבנים, כמו גם שימוש בהן כאמצעי ליצירת חברויות-משאיר אחריו מורשת אינספור של שירים, מילים, שירים ורפסודיות. בתקופת שושלת מינג, הפקיד הגבוה Mi Wanzhong כתב את *The Record of the Great Stone* (*Da Shi Ji*) לאחר ניסיון לא מוצלח להעביר אבן מסיבית; מאוחר יותר, בתקופת שושלת צ'ינג, קיסר צ'יאנלונג העביר בהצלחה את האבן הזו בדיוק לארמון הקיץ, כינה אותה "צ'ינג ז'י שיו" (הסלע התכלת), וחיבר לכבודה שירים ומאמרים. יתר על כן, הסופר המהולל קאו שוקין שאב השראה מהסמליות של אבנים כדי ליצור את יצירת המופת הנצחית שלו, *חלום החדר האדום*. בעידן המודרני והעכשווי, מאורות אמנותיים כמו שן ג'ונרו, ג'אנג דקיאן ושו בייהונג הבחינו בעצמם כיודעי אבני נוי מושבעים. גואו מורו שיבח פעם את האבנים הללו על כך שהם מגלמים תכונות של "שלווה, בהירות, מוצקות וחוסר אנוכיות", ובכך ביטא ברהיטות את האופי האצילי הטמון בחפצים טבעיים אלה. כיום, בתוך העשרה של החיים התרבותיים, אבני טאיהו מצאו את דרכן ל-מגוון רחב יותר של הגדרות-כולל גנים ציבוריים, קמפוסים של אוניברסיטאות וקהילות מגורים-המציעים לאנשים צורה מעודנת של הנאה רוחנית תוך הבטחת המשך המורשת וההעברה העמוקה של הגלום התרבותי העמוק שהם.
